בקיץ 1986, בפסטיבל טנגלווד, התנסיתי לראשונה בחוויה יוצאת דופן: בילוי ממושך בהאזנה למוסיקה הידועה כ'דודקפונית', או 'סריאלית' ובנגינתה. השתתפתי בנגינת השביעייה של שנברג (אופ' 29) לשלוש קלרניתות בגבהים שונים, שלושה כלי-קשת ופסנתר. עבדנו על היצירה ללא מנצח, כך שאת רוב היום, במשך יותר משבועיים, עשינו בנגינה ובאימונים.

הייתה זו אחת החוויות החזקות שהתנסיתי בהן. כאשר חיים מן הבוקר ועד הערב אך ורק מוסיקה נעדרת מתח ופתרון טונאלי, נכנסים לדרגה גבוהה מאוד של ריגוש: עד כדי כך, שניתן להיות דרמטי במקצת ולומר, כי חיי השתנו מאז. התרחקנו מכל טונאליות במידה כה רבה, עד כי לא זיהינו כלל יצירות ידועות למדי שניגנה תזמורת בוסטון מעבר לדשא, ממול. שמענו אקורד דו מז'ור, והוא נשמע לנו מוזר ביותר, בנאלי כזה... דבר מה מופלא קורה כאשר מנגנים מוסיקה דודקפונית. לי זה קרה; אני חשתי מעין הארה, או התגלות. שמעתי צלילי פסנתר עם תזמורת, ועבר זמן מה עד שזיהיתי מהי היצירה. היה זה הפרק השלישי מתוך הקונצ'רטו הרביעי של בטהובן! פתאום התיישבתי, כי הדבר היכה בי: שמעתי בבירור כי הפרק מתחיל על הסוב-דומיננטה: דבר שהוא מובן מאליו נראה לי לפתע ברור, בהיר, צלול כבדולח. יצירה בסול מז'ור המתחילה על סוב-דומיננטה! ואז נזכרתי במה שאמר ליאון פליישר לתלמיד שהתלונן לפניו כי עליו לנגן מוסיקה חדישה. הוא הסביר לתלמיד את התועלת הצומחת מנגינת מוסיקה חדישה: 'כי אז תעריך ותנגן טוב יותר את בטהובן'. כל כך הרבה אמת יש בהצהרה הזאת.

חוויה נוספת הזכורה לי מלימודי בארצות הברית: בפעם הראשונה שמעתי free Jazz. היתה זו חוויה חושית יוצאת דופן לשמוע סקסופון סולו במשך עשרים דקות במגוון סאונד המזכיר אפילו מוסיקה אלקטרונית, חופש, התפרעות, ויחד עם זה חיוניות בלתי רגילה.

כשהאזנתי ברדיו לשישייה של סטיב רייך, נשביתי מיד. יש אנשים השונאים מינימליזם, ויש שמתחברים אליו תיכף ומיד. קניתי את הדיסק, ולאחר עשרים שנה, הוא עדיין אחד האהובים עלי ביותר. השילוב הזה של מסגרת, ארגון וחופש, בדיקת גבולות, ריתק אותי תמיד. ולאו דווקא בגלל הטונאליוּת!

השתתפתי בביצוע ה- vexations של סאטי (יצירה שנכתבה בסוף המאה התשע-עשרה, והיא חדישה לחלוטין), ונזכרתי בדברים שאמר ג'ון קייג', כי הוא לא היה אותו אדם לפני ביצוע היצירה הזו. עוד מעט אני אמורה לבצע את 4’33 של ג'ון קייג' עצמו לראשונה. התגובה לביצוע תהיה עיקר החוויה. ביצוע מוסיקה שיש בה מקוריות והעזה הוא כניסה לעולם שמעבר לרציונלי. התגובות מרתקות תמיד, ובמיוחד התגובות השליליות.

כשאני מנסה להיזכר מה הייתה החוויה הראשונה שלי לשמע מוסיקה חדישה באמת, אני נזכרת ביום שבו שמעתי לראשונה את השיר 'A day in a life', מתוך האלבום של הביטלס סרג'נט פפר. הקרשצ'נדו המסיים, הצורם, היה החלק המרתק ביותר בשיר והאזנתי לו פעמים רבות. סאונד כזה לא שמעתי לפני כן.

כשלמדתי ב'תלמה ילין' התקיימה במוזיאון תל אביב סידרה על מוסיקה חדישה עם אנסמבל ששכחתי את שמו. הזמרת היתה אמילי ברנדסן, אם אינני טועה. נערכו שם כמה קונצרטים בלתי נשכחים. בקונצרטים האלה היינו לפחות עשרה תלמידים, שמענו מסייאן ועוד מלחינים בעלי שמות לא מוכרים. כיום נדיר לראות תיכוניסטים רבים בקונצרטים למוסיקה חדישה. אולי הגירויים אחרים, אולי הציפיות אחרות.

*

אני נהנית מאוד מן השביעייה של שנברג, או ממשה ואהרון שלו, וכך גם מבולז, וברן, בריו, ליגטי ואחרים. אני גם נהנית מבטהובן, מהיידן, מבאך ומשוברט. באותה המידה אני מתחברת לסטיב רייך, למלחינים מינימליסטיים כמו אנדריסן, למשל, וגם ליוצרים מתחומי הג'אז והרוק. לכל אחד מהם עולם מרתק ומלא חיים. אין, לדעתי, מוסיקה שאינה שווה האזנה. אחת לפחות. רק עם מוסיקה אלקטרונית נטו יש לי קושי מסוים, ובהאזנה אני מנסה לשנות את ההתניה שבה אני מאזינה לדברים אחרים.

ייתכן שפעמים רבות אנו מאזינים עם התניה, עם הרגלים ועם ערכים. קשה לנו להיפתח. גם לי היה קשה עם יצירות מסוימות של בולז או של שטוקהאוזן. עם זאת, יצירות אחרות של אותם מלחינים ממש ריגשו אותי ביותר. ייתכן שיש לכך קשר למצב רוח, לתקופה מסוימת בחיים, לגיל, או להתנסות בהאזנה אקוסטית, תקליט, או ביצוע של אותה יצירה שחוויתי. עכשיו אני מנגנת יצירה של מורטון פלדמן, למשל, ואני נהנית ממנה ממש כמו לפני עשרים שנה. יש בו משהו טהור ומרענן.

כשניגנתי את אוף פיאנו ופוסט פיאנו של אריק שפירא, לא הרגשתי שאני מנגנת הלכה למעשה: הרגשתי שאני יוצרת בעצמי את הסאונד. מאחר והדיוק או האירגון היו חשובים פחות, הרגשתי חופש רב ויכולות ביטוי שלא מצאתי לפני כן ביצירות אחרות. מצד שני, נחוץ היה לגייס כוחות רבים. אנרגיה וחופש יתר גם הם יוצרים כאוס מסוים. עדיין לא לימדתי את היצירות האלה, ואני תוהה אם תלמידַי, או תלמידים אחרים, ירצו לחוות אותן.

יש גם רגשות שליליים רבים הפורצים בזמן האזנה, או אפילו נגינה, של מוסיקה שאינה מסורתית. רוגז, תסכול, חרדה, אימה, אפילו פלצוּת. דווקא הלגיטימציה לשחרר רגשות כאלה מעוררת פחד, אך יכולה גם להוות סובלימציה. לשבור צלחות או לצעוק, לבעוט במוסכמות, הם חלק חשוב ביצירה ובאמנות. צריך לחוות את הרגעים האלה. ייתכן שבחוויה של אמנות שאינה מוסיקה, הלגיטימציה הזאת נסבלת יותר. כנראה שמוסיקה מקודשת מדי בליבם של אמנים ומאזינים רבים, כי הם שומרים על הצלחות היקרות לבל תישברנה.

יש לי תלמידים צעירים בעלי טעם שונה. רובם נהנים מאוד לשמוע חומר המכונה 'חדיש', אם אפשר בכלל להגדיר מהי 'מוסיקה חדישה'. ילד אחד מוצא עניין רב בדיסוננסים ובריתמוסים מורכבים, השני אוהב לכתוב כאלה, אבל לא שש להאזין דווקא. פעם השמעתי לנערים בתיכון מוסיקה של בולז וביקשתי לשמוע מה לא נוח להם בהאזנה. תלמיד אחד אמר שזה 'לא הולך לשום מקום'. מכאן שהוא מצפה תמיד כי מוסיקה 'תלך' לאן שהוא. שתגיע לאיזו נקודה. תלמידה אחרת אמרה כי המוסיקה 'לא מספיק יפה'. מכאן שציפיותיה למוסיקה שהיא מכירה כ'יפה' לא התממשו. תלמיד אחד אמר שמה ששמע 'הרגיז אותו' ואפילו 'דחה' אותו. איש מהם לא התלונן על כך שהוא אינו 'מבין' את המוסיקה. למה הדבר משול? להיכרות עם אדם המדבר בשפה זרה. יש כאלה המחפשים משמעות במילים, ויש שמקשיבים לאינטונציה, רואים את שפת הגוף, את הבעות הפנים.

יש משהו בנגינה של מוסיקה חדישה המשחרר מאוד מדפוסים קיימים. יש פחות חרדת אינטרפרטציה, יותר מקום לחופש יצירתי, אפילו אמנותי. שומעים את זה בעיקר במבחנים או בתחרויות: כשנבחנים/מתחרים מנגנים את היצירה החדישה/ישראלית, אף שהם חייבים לנגן אותה, הרי נראה כי הם נהנים ומשתחררים הרבה יותר בביצוע שלה. כאילו אין הם חייבים דבר למוריהם/מאזיניהם/שופטיהם, וכל מי שמעביר עליהם משוב. הרבה פעמים הם עצמם יוצרים את המוסיקה במקום מבלי לתת דעתם על כך.

כשמורים פונים אלי תמיד ומבקשים חומר 'ישראלי', אני עונה להם כי זאת מוסיקה שמחברים אנשים אשר רובם חיים די קרוב אליהם. אין מוסיקה 'ישראלית'; יש יצירות שכותבים מלחינים המגדירים את עצמם כישראלים.

כששואלים אותי מהי 'מוסיקה חדישה', או 'מוסיקה בת זמננו', אני חושבת מיד על בטהובן. בסונטה בלה במול מז'ור אופ. 110, בקטע הרצ'יטטיב, יש חזרה אובססיבית על צליל אחד יותר מעשר פעמים. יום אחד, בזמן שניגנתי, נכנסה לחדר באקראי פסנתרנית אחת. היא הופתעה לראות אותי: 'חשבתי שהמכוון עובד כאן'....

במוסיקה חדישה באמת מחפשים את הגבולות, והחבל נמתח רחוק. ההרגשה משכרת, אבל קיים גם בלבול. נראה כי מאזינים רבים עדיין לא מצאו את הגבולות שלהם, או לא הגיעו למימוש ציפיותיהם, ולכן הם נוטים לפתח התנגדות.

כשניגנתי את הקונצ'רטי של ליגטי ובריו, היה עלי להשקיע זמן רב בלימוד ראשוני של החומר. דווקא הזמן הממושך שביליתי במחיצת היצירות האלה היה תהליך מיוחד ודרך-חתחתים זרועה באבנים קטנות. אז ראיתי שהן דומות במקצת לפסיפס, והריחוק ממנו הדגיש את היופי המיוחד ביצירות האלה, שאינן מבוצעות בתדירות גבוהה.